"משבר היצירתיות " מה באמת עושה הטכנולוגיה למוח.

אמריקה מוטרדת בחודש האחרון ממה שהשבועון "ניוזוויק" מכנה "משבר היצירתיות". זה
התחיל במאמר שפרסמה ד"ר קיונג הי הים, פסיכולוגית מאוניברסיטת המחקר ויליאם אנד
מרי בווירג'יניה, שלפיו מאז 1984 מנת המשכל של צעירים אמריקאים הולכת ועולה, אך
היצירתיות שלהם ויכולתם לפתור בעיות בדרכים מקוריות דועכת.

היצירתיות שמפגינים ילדים שנולדו בעשור האחרון היא כה נמוכה עד שלפי הערכות,
כאשר יגדלו, רובם לא יעמדו במבחני הקבלה של רוב החברות הגדולות באמריקה. קיונג
סקרה במחקרה תוצאות מכל הזמנים במבחן TTCT – שאלון שמחולק מאז שנות החמישים
לתלמידי בתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומודד חשיבה יצירתית. המבחן נחשב לתאומו של
מבחן ה־IQ ומכונה, בהתאם, CQ. היא גילתה שעד 1990 ציוני היצירתיות של התלמידים
האמריקאים עלו בהתמדה, ובאותה שנה חל מהפך והם החלו להידרדר. כל שנתון חדש
שמגיע לכיתה אל"ף משיג ציונים נמוכים יותר, וכיום הציונים מתקרבים לשפל כל
הזמנים.

משבר היצירתיות אינו התעלומה היחידה שאופפת את הדורות הצעירים בארצות הברית.
"איגוד המעסיקים הלאומי", מהארגונים הגדולים באמריקה להשמת אקדמאים, פרסם
באחרונה נתוני סקר שנערך בקרב מעסיקים ומרצים באוניברסיטאות, ושבו הללו מתארים
צעירים שנולדו אחרי 1982 כעובדים ותלמידים שטחיים, קצרי רוח, לא ממוקדים, ללא
יכולת לקבל ביקורת, מחוברים תמידית לאייפוד ולסלולרי ונסמכים ללא הפסק על
הוריהם בלימודים ואף באתגרים בעבודה. מחברי הסקר האשימו בכך את הורי הצעירים.
מחקר של המרכז הלאומי לסטטיסטיקות בריאות בארצות הברית גם פרסם לאחרונה שמאז
1997 השכיחות של הפרעות קשב וריכוז בילדים עולה בקצב קבוע של כ־4% בשנה. כיום,
לפי הערכות, 12% מהילדים עד גיל 12 סובלים מהפרעות קשב.

לפאזל מצטרפת פיסה נוספת: במחקר שערכה אוניברסיטת CUL בלונדון התברר שעשרות
מיליוני הגולשים באתר המאמרים והספרים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית הבריטית
אינם קוראים כמעט כלום, וגולשים באתר הטקסטים כמו ביוטיוב. ניתוח נתוני הגלישה
באתר הראה שבשנים 2008-2003 זמן הקריאה הממוצע של מסמכים וספרים בו היה פחות
מדקה. עורכי המחקר כינו זאת "החלפת הרגלי הקריאה המסורתיים בהרגלים של
סריקה־מאומצת", וקישרו זאת לזמן ההולך ומתארך שהבריטים מקדישים לגלישה
באינטרנט. ואכן, בשנתיים שקדמו ל־2008 הוכפל הממוצע העולמי של זמן הגלישה ברשת,
מ־6 שעות בשבוע לאדם ל־12 שעות בשבוע. משך השהייה הממוצע של אדם מערבי מול מסכי
הטלוויזיה, המחשב, הטלפון ומסכים ברחוב ובבתי עסק נאמד כיום ב־8 וחצי שעות
ביום.
"גוגל הופכת אותנו לטיפשים"
"אלה האינטרנט, הסלולרים והאייפודים. הם משנים יותר מאשר את הכלכלה והתרבות. הם
משנים את המוח שלנו, פיזיולוגית. הם גורמים למוח לפעול אחרת וכתוצאה הופכים
אותנו לאנשים שחושבים ומרגישים אחרת. יש לזה השפעה שאת ממדיה כבר אפשר להתחיל
לראות, ונתפוס אותם היטב כאשר הדור שנולד להורים מחוברים טכנולוגית יגדל", כך
אומר ל"מוסף כלכליסט" ניקולס קאר, סופר המסקר בשנים האחרונות את עידן המידע
והשפעותיו, ושספרו "The Shallows: What the Internet Is Doing to Our Brains"
("רדודים: מה האינטרנט עושה למוחנו") שיצא בחודש יוני בארצות הברית מאגד עדויות
מחקריות להשפעות השונות של החשיפה המוגברת לגוגל, וויקיפדיה, סמארטפונים,
בדיקות אימייל תכופות, עבודה בריבוי משימות ובילוי מול מסכים מרצדים מסביב
לשעון.

המחקרים שקאר סוקר מתאגדים בספרו לביקורת על הרשת ועל אורח החיים שהיא עומדת
במרכזו. לפיה, אנשים שלאורך זמן מרבים לגלוש ולעבוד במולטיטאסקינג נהפכים –
פיזיולוגית – לאנשים בעלי יכולת מהירה יותר לתפוס, ללמוד ולקבל החלטות, אך
משלמים על כך מחיר כבד: הידרדרות ביכולת להתרכז, לחשוב לעומק ולנתח, אובדן
יצירתיות, פגיעה בזיכרון, קהות רגשית והידרדרות באיכות עבודתם – והפגיעות אינן
שם נרדף לשינוי בהרגלים, אלא אובדן אמיתי של היכולות השכליות.

קאר (51) אינו ריאקציונר המפחד מטכנולוגיה. הוא העורך האחראי לשעבר של מגזין
הניהול הנחשב "הרווארד ביזנס ריוויו", וחיבר בשנות התשעים כמה מהספרים המשפיעים
ביותר על התפתחות ענף ההייטק בכלכלה. אבל בשנים האחרונות הוא מסתמן כנביא הזעם
בשער האינטרנט. בשנת 2008 פרסם במגזין "אטלנטיק" את המאמר "האם גוגל הופכת
אותנו לטיפשים?". הוא תיאר שם איך השימוש הממושך ברשת פגע בכושר הריכוז שלו,
וטען שההרגל לפנות לגוגל בעת חיפוש אחרי תשובה יביא למצב שבו בעתיד סדר תוצאות
החיפוש באתר יחליף עבור רבים את שיקול הדעת והחשיבה הביקורתית. "בעולם שבו גוגל
היא האידאל, המוח האנושי הוא מחשב מיושן שיש להחליפו", כתב. המאמר עורר דיון
נרחב ושימש השראה למחקרים רבים שקאר מאגד בספרו החדש.

בשנתיים האחרונות מתברר שמדובר ביותר מתחושה כללית", אומר קאר ל"מוסף כלכליסט".
"חקר המוח העדכני מלמד שכל פעולה שאנחנו עושים משפיעה על הארגון של הנוירונים
במוחנו, וכאשר אנחנו חוזרים על פעולות שוב ושוב, הדבר משפיע על מבנה מוחנו, ולא
רק בקרב ילדים אלא בכל גיל. דבקות בתבניות מסוימות גורמת לכך שהמעגלים
הרלבנטיים להן במוח מתחזקים, ואלה שנזנחו נחלשים ולבסוף נעלמים. כיום, אנחנו
שקועים בתבנית הולכת ומתגברת של מולטיטאסקינג, קליטת כמויות עצומות של מידע
שקופצות עלינו מכל פינה, גירויים רבים וסיפוקם המיידי. אנחנו מרגילים את המוח
שלנו לדפוסים שמתאפיינים במיידיות ושטחיות. אנחנו הופכים את המוחות שלנו
לרדודים ובינוניים, ולא מבחינה מטאפורית אלא מבחינה פיזית.

"הבחנתי בזה על עצמי, עוד לפני שהתחלתי לחקור את העניין", ממשיך קאר. "בעבר
ספרים מילאו חלק גדול בחיי, ובשנים האחרונות הרגשתי שבכל פעם שאני פותח ספר אני
נתקף אי־שקט, רעב לאימייל, להתעדכנות באתרים הקבועים שלי. חברים סיפרו לי שאותו
הדבר קורה להם כאשר הם נדרשים לקרוא טקסט ארוך ומודפס. גם הם, כמוני, התקשו
יותר מבעבר להתנתק מהכל ופשוט לחשוב לעומק על משהו – על כל דבר. הייתי צריך
להתרחק מהרשת כדי לחשוב על מה שקורה לי ולהם, ואז התחלתי לראות את הדפוס החוזר.
התחלתי לראות שהרשת מחוללת שינוי היסטורי בחברה כפי שכל שינוי טכנולוגי השפיע
על המחשבה שלנו. כפי שהשעונים המכאניים הניחו את היסודות לחשיבה המדעית והספרים
הניחו את היסודות להשכלה ולנאורות, הרשת עושה לנו משהו עכשיו".

מה עושות חמש שעות אונליין.

בספרו, קאר מצטט את העתידן וחלוץ חקר התקשורת המנוח מרשל מקלוהן, שאמר כי
"המדיום הוא המסר", כלומר שיטת המסירה משפיעה עלינו לא פחות – ואף יותר – מתוכן
המסר. הוא מתאר בספר איך הספרים עצמם נחשבו, כאשר נולדו כמה מאות לפני הספירה,
לכאלה שיפגעו ביכולות השכליות ו"ייצרו שכחה בנשמה", כדברי סוקראטס. והוא מתאר
גם את התמורה שקיבלנו על אובדן הזיכרון ויכולות המסירה בעל פה: המצאת הדפוס
במאה ה־15 היא שאפשרה את אגירת הידע האנושי, פיתוחו ופריחתו, והיא שהולידה את
הרנסאנס וההשכלה והביאה את העידן המודרני.

"הספרים לימדו אותנו להעמיק בחשיבה ולנתח", אומר קאר. "חשיבה מעמיקה, כמו קריאה
מעמיקה, אינה טבעית לבני אדם. בני אדם הם ציידים ולקטים. האינסטינקט שלנו אינו
להתרכז בבעיה גדולה אחת אלא להיות ערים לסביבתנו כל הזמן. השורות של הספרים
המודפסים השאירו את גירויי העולם בחוץ, והן אימנו אותנו בריכוז ובחשיבה ארוכה
ומעמיקה. טקסט דיגיטלי משנה זאת. המדיום משנה זאת. זה לא שאתה לא יכול לקרוא
ספר שלם במחשב ולהתעמק בו, אבל המדיום לא מעודד את זה. הוא מעודד את ההפך, הוא
קורא לך כל הזמן לבדוק מה קורה במקום אחר, וכך פונה לאספקט הפרימיטיבי במוח.
והתוצאה היא אימון לקריאה אחרת. קריאה רדודה ותכליתית, ששואבת מידע אבל לא
חוכמה. וכיוון שייתכן שהקריאה הזאת יותר טבעית לנו, היא עשויה להחליף לגמרי את
הקריאה המעמיקה".

קאר אינו עוסק רק בשינויים בסגנון הקריאה אלא בשינוי הכולל שלדעתו שנים של
גלישה מחוללת במוח. כראיה לכך שהמוח אכן עובר שינוי הוא מגייס מחקרים רבים
בנוירולוגיה, שמאז סוף שנות התשעים עברה קפיצת דרך, בזכות ההתפתחות והתפוצה של
מכשירי ההדמיה fMRI, שממפים את המוח ומציגים בזמן אמת את הפעילות החשמלית
שמתרחשת בו. קאר מציג בספר מחקר מתחילת העשור שבו נסרקו מוחותיהם של מאות נהגי
מוניות בלונדון כדי לבדוק אם היכרותם המפורסמת עם רחובות העיר באה לידי ביטוי
במבנה המוח שלהם. ואכן, אצל כולם התגלתה אנומליה קטנה: ההיפוקמפוס האחורי, אזור
במוח שאחראי לזיכרון מרחבי, היה אצלם גדול ומפותח יותר. אך הבדיקה גילתה
שלמורכבות היתר של ההיפוקמפוס האחורי היה מחיר. כבמשחק סכום אפס, ההיפוקמפוס
הקדמי שאחראי למשימות זיכרון אחרות היה מפותח אצל רובם הרבה פחות מהממוצע.
אז , רק תארו לעצמכם מהי ההשפעה על ילדים רכים שמוחם רק מתפתח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *