אמא, משעמם לי / דני שטיינר

משעמם ליזמן איכות עם הילדים כמקור להטענת משאבים

כהורים אנו מכירים היטב את מצב הצבירה "משעמם לי" של ילדינו, מצב בו הם משתפים אותנו בתחושת חוסר המשמעות או בצורך שלהם בעשייה כלשהי שתפיג את החוויה הזו שלהם. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו במצב זה, ומתןך רצון להגיש להם  עזרהמציעים שלל פעילויות לא אטרקטיביות מבחינתם, שאינן משביעות את רצונם.

אילו הסברים ניתן להעניק למצב צבירה זה של ילדים? מה מקורותיה של  חווית ה" משעמם לי"? האם הם בהכרח פונים אלינו ישירות, כמבקשים שנפגין את היצירתיות שלנו ואת רפרטואר העיסוקים הרחב אותו אנו מכירים?מסתבר שלא. הילדים משתפים אותנו בתחושת חסר כלשהי שמתקיימת בתוכם,שהרי היכולת למלא את עצמי בתחושת סיפוק, ערך ועניין מתפתחת לאורך השנים. יכולת זו אינה נרכשת באחת,אלא צומחת לאט לאט. לאורך הדרך ההתפתחותית הזו מתעוררים " כאבי גדילה" מצמיחים. חווית ה" משעמם לי" היא מעין כאב גדילה שכזה. הילד מחפש בתוך עצמיותו משמעות ועניין, וכשאינו מוצא מיד, הוא מפנה את בקשת העזרה אלינו,ההורים. כמו בכאבי גדילה אחרים, גם כאן לא בהכרח נמצא פתרון מיידי, אך אל לנו להיבהל מכך. מוטב ךהתמיד בנוכחות שלנו ליד הילד, ולהניח לו להמשיך ולחפש בתוכות, בעצמיותו, ובכוחותיו שלו למצוא עניין ומשמעות. אל לנו לנהוג בציניות או  בהומור כלפי מצב זה ( " הלוואי ולי היה משעמם מעט") אלא לאפשר מרחב התמודדות אישי של הילד.

פעמים רבות ניתן להסביר את חווית ה"משעמם לי"  באמצעות הרוויה וההצפה הדיגיטלית שילדינו נתונים בה. מרוב מראות,תמונות מרצדות וריגושים מיידיים וקצרי טווח, סף הגירוי הולך ונשחק, ונפשו של הילד מבקשת את הערוץ הבא, את התמונה הבאה, את הרגוש המיידי, את ה- וואו  החדש. בדרך זו הולכים ודועכים כוחותיו הפנימיים. הוא ממלא עצמו לכאורה בחוויות חיצוניות, זמניות ( מרביתן אף שטחיות ואינן תואמות את גילו),ואינו מפתח שריר משמעות ועניין עצמאיים.

הסקרנות הטבעית וכוחות הגדילה הטבעיים של הילד הם מקורות עניין קיימים הטבועים בנו משחר לידתינו. הרצון לנוע במרחב,לצעוד, לגבוה,לחוש ולגעת בעולם מפעילים בנו תמיד כוחות רצון אדירים. זירוז מכוון מצד הסביבה המבוגרת שוחק כוחות אלה ועלול להחליש את הילדים.

ניתן למצוא מהלכים אחרים של הטענת משאבים לאורך שלבי ההתפתחות של הילדץ הזמן המשותף, הנוכחות המשותפת, ליקוט החוויות המשותף (צפייה משותפת במעוף הציפורים הנודדות, הליכה משותפת בשבילי החורש, וגם רביצה משותפת על המרבד בבית) יכולים להיות, ללא הצפה יתרה של גירויים חיצוניים, זמן של למידה משותפת ובנייה משותפת של כוחות פנים  ליצירת משמעות ועניין  פנימיים של הילד.אם נוכל למתן מעט את הרצון לפתור עבור ילדינו את מצוקת ה"משעמם לי", ונתבונן בהם בסבלנות, נזהה כיצד הם מגלים בכוחות עצמם את מקורות העניין הטבעיים שסביבם.

שעמום אצל מתבגרים

דברינו עד כה חלו על ילדים צעירים יחסית. ואולם, משפט זה לא יעמוד במבחן המציאות במפגש עם הנער המתבגר. המתבגר ישמח להמיר את רוב זמני חווית ה" משעמם לי" ברביצה וחוסר מעש ממושכים. האם אכן מתקיימת כאן מנוחה? האם הוא צובר כוחות חדשים של עניין ומשמעות? בוודאי שלא.

מה עלינו כהורים לעשות עם מתבגרים בהקשר זה? בעיקר לרכז את זמני המנוחה שלהם בשעות הנכונות למנוחה. השכמה נכונה, היוצרת עייפות מספקת בשעות הערב, תוביל לריכוז נכון של זמני המנוחה שלהם. בשעות הערות עלינו לתמוך בכל עשייה שלהם( עשייה ממש- ספורט,נגינה, עבודה) כמקור לבניית כוחות עניין ומשמעות פנימיים. מאחר שהמתבגר הממוצע לא חובב מטלות ומשימות, גם כאן לא בהכרח תפעל המתכונת של הטלת הנחיות, ומוטב להזמין ולהציע פעילות משותפת. ככל שנשבץ בחיינו זמני פעילות משותפים עם המתבגר (הליכה, משחק, נגינה) הרי מבלי להתכוון לכך, ובלי משים, נטעין גם אותם במשאבים של עניין ומשמעות.

מסתבר שככל שילדים פוגשים את הוריהם כמי שמגלים עניין במעשיהם ופועלים בנחת במשותף עימם, הם לא יזדקקו לכל הכוונה מילולית קונקרטית בנוגע למצבים של "משעמם לי". ככל שנזמן לילדינו מצבי ריגוש פנימיים, אנושיים,ונצמצם את הריגוש הארעי, החיצוני, קצר- הטווח, יעלה בידם לפתח כוחות עניין ומשמעות פנימיים.

דני שטיינר–   נשוי ואב לשלושה, מנחה ויעץ במכון פירם- פסיכולוגיה יישומים רב- ממדית. הורה בכיתה של ביתנו האמצעית- שקד.